(א)אֶל־חִכְּךָ֣שֹׁפָ֔רכַּנֶּ֖שֶׁרעַל־בֵּ֣יתיְהֹוָ֑הי״י֑יַ֚עַןעָבְר֣וּבְרִיתִ֔יוְעַל־תּוֹרָתִ֖יפָּשָֽׁעוּ׃(ב)לִ֖ייִזְעָ֑קוּאֱלֹהַ֥ייְֽדַעֲנ֖וּךָיִשְׂרָאֵֽל׃(ג)זָנַ֥חיִשְׂרָאֵ֖לט֑וֹבאוֹיֵ֖ביִרְדְּפֽוֹ׃(ד)הֵ֤םהִמְלִ֙יכוּ֙וְלֹ֣אמִמֶּ֔נִּיהֵשִׂ֖ירוּוְלֹ֣איָדָ֑עְתִּיכַּסְפָּ֣םוּזְהָבָ֗םעָשׂ֤וּלָהֶם֙עֲצַבִּ֔יםלְמַ֖עַןיִכָּרֵֽת׃(ה)זָנַח֙עֶגְלֵ֣ךְשֹׁמְר֔וֹןחָרָ֥האַפִּ֖יבָּ֑םעַד־מָתַ֕ילֹ֥איוּכְל֖וּנִקָּיֹֽן׃(ו)כִּ֤ימִיִּשְׂרָאֵל֙וְה֔וּאחָרָ֣שׁעָשָׂ֔הוּוְלֹ֥אאֱלֹהִ֖יםה֑וּאכִּֽי־שְׁבָבִ֣יםיִֽהְיֶ֔העֵ֖גֶלשֹׁמְרֽוֹן׃(ז)כִּ֛יר֥וּחַיִזְרָ֖עוּוְסוּפָ֣תָהיִקְצֹ֑רוּקָמָ֣האֵֽין־ל֗וֹצֶ֚מַחבְּלִ֣ייַעֲשֶׂה־קֶּ֔מַחאוּלַ֣ייַעֲשֶׂ֔הזָרִ֖יםיִבְלָעֻֽהוּ׃(ח)נִבְלַ֖עיִשְׂרָאֵ֑לעַתָּה֙הָי֣וּבַגּוֹיִ֔םכִּכְלִ֖יאֵֽין־חֵ֥פֶץבּֽוֹ׃(ט)כִּי־הֵ֙מָּה֙עָל֣וּאַשּׁ֔וּרפֶּ֖רֶאבּוֹדֵ֣דל֑וֹאֶפְרַ֖יִםהִתְנ֥וּאֲהָבִֽים׃(י)גַּ֛םכִּֽי־יִתְנ֥וּבַגּוֹיִ֖םעַתָּ֣האֲקַבְּצֵ֑םוַיָּחֵ֣לּוּמְּעָ֔טמִמַּשָּׂ֖אמֶ֥לֶךְשָׂרִֽים׃(יא)כִּי־הִרְבָּ֥האֶפְרַ֛יִםמִזְבְּח֖וֹתלַחֲטֹ֑אהָיוּ־ל֥וֹמִזְבְּח֖וֹתלַחֲטֹֽא׃(יב) (אכתוב) [אֶ֨כְתׇּב־]ל֔וֹא [רֻבֵּ֖י] (רבו) תּוֹרָתִ֑יכְּמוֹ־זָ֖רנֶחְשָֽׁבוּ׃(יג)זִבְחֵ֣יהַבְהָבַ֗ייִזְבְּח֤וּבָשָׂר֙וַיֹּאכֵ֔לוּיְהֹוָ֖הי״י֖לֹ֣ארָצָ֑םעַתָּ֞היִזְכֹּ֤רעֲוֺנָם֙וְיִפְקֹ֣דחַטֹּאותָ֔םהֵ֖מָּהמִצְרַ֥יִםיָשֽׁוּבוּ׃(יד)וַיִּשְׁכַּ֨חיִשְׂרָאֵ֜לאֶת־עֹשֵׂ֗הוּוַיִּ֙בֶן֙הֵיכָל֔וֹתוִיהוּדָ֕ההִרְבָּ֖העָרִ֣יםבְּצֻר֑וֹתוְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁבְּעָרָ֔יווְאָכְלָ֖האַרְמְנֹתֶֽיהָ׃
נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א[אֶ֨כְתׇּב־] (אכתוב)ל֔וֹ א=יתיר ו׳)
E/ע
אבן עזרא פירוש ראשון
הערותNotes
(א)אל. דברי השם אל הנביא: שים אל חכך שופר, ודאה כנשר אל בית י״י. ויפת אמ׳: שים חכך שופר, כי אויב כנשר ידאה אל בית י״י. ויפה פירש, בעבור מלת יען.
(ב)לי. ככה הוא: לי יזעקו בני ישראל, או יחסר בית ישראל.
(ג)זנח. טוב – הוא השם הנכבד, שהיה טוב לו.
ירדפו – כמו ״אשר יקראו״ (ירמיהו, כ״ג:ו׳).
(ד)הם. כי לא שאלו לשם להמליך ירבעם, וכתו׳ ״אשר יבחר י״י אלהיך בו״ (דברים, י״ז:ט״ו), גם כן מלכי ישראל.
השירו – מעלומי העי״ן: ׳קם׳, ׳שב׳, ׳סר׳, והטעם כפול. ויפת אמ׳: כמ׳ סמ״ך, כמ׳ ״בשורי מהם״ (הושע ט׳:י״ב), והטעם הפוך – אם המליכו, או אם השירו.
וטעם למען יכרת – בעבור יכרת מהם הכסף והזהב.
(ה-ו)זנח. שומרון – כפול, כאלו כתוב: ׳אותך׳ – זנח עגלך אותך שומרון, כאילו מאס בך, כי העיר תחרב, ואנשיה ילכו בשבי.
חרה אפי בם – בעגל ובשומרון. עד מתי יהיה חרון אפי בם? עד שיהיו נקיים! ולא יוכלו נקיון – שיהיה להם ממנו, כי מעצת ישראל, והוא – ומעצת המלך שהמליכוהו, נעשה עגל שומרון.
כי שבבים – כמ׳ שביבים.
ויפת אמ׳, כי עגל שומרון יעשה ישראל להיות שובב. וזה איננו נכון.
(ז)כי – תי״ו סופתה נוסף, כמ׳ ״אימתה״ (שמות ט״ו:ט״ז).
אולי – ואם תאמרו: אולי יעשה? דעו, כי זרים יבלעוהו.
(ח)נבלע. הטעם – יבלעו קצירכם, גם יבלעו הזורעים. ככלי אין חפץ בו, שאדם ישליכנו מביתו.
(ט)כי. פרא – כמ׳ ״פרא אדם״ (בראשית ט״ז:י״ב).
וטעם בודד – כי לא היתה עצתם אחת.
ומלת התנו – מגז׳ ׳אתנן׳, שהיה כל אחד נותן מנחות שלאהבים לשרי האמות.
(י)גם. טעם אקבצם – במצרים, אז יחלו להתאונן ולהתרעם מעט, מרוב משא מלך מצרים ואשור ושריהם. ולא יתכן מדרך הדקדוק לפרש ויחלו, רק כמ׳ ״וממקדשי תחלו״ (יחזקאל ט׳:ו׳).
(יא)כי הרבה. וטעם היו לו מזבחות לחטא – כבר היו לו, שירש מאבותיו, ולמה הרבה עוד?
(יב)אכתב. ואני הוכחתיו, וחוקי כתובים היו לו.
(יג)זבחי. אמ׳ ר׳ משה: הבהבי – כדברי רבותינו ״ולא הבהבה״ (משנה שבת ב׳, ג׳). ויפת אמ׳: מגז׳ ׳הבהב׳, והיו״ד נוסף כמ׳ ״שדי״ (הושע י״ב:י״ב), והוא הנכון.
יפקד עונם – שישובו אל מצרים, למרות פיו – ״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״ (דברים י״ז:ט״ז).
(יד)וישכח. היכלות לבצר אותם. ואכלה ארמנות כל עיר ועיר.
מהדורת פרופ' אוריאל סימון (כל הזכויות שמורות להוצאת אוניברסיטת בר-אילן)